למה? איך ? שבוע אחרי ועדיין אין לי מושג...
אבל מה ? יש לי הכרת תודה שהכל הסתיים וכולנו חיים.
באותו יום סיימנו לאכול בפוד קורט בטונגסלה, חזרנו הבייתה להחליף בגדים לכדורגל ולהמשיך
אהל נשארה עם הילה - בת של חברים, בדיעבד איזה מזל.
הגעתי לחניה ושם מה שאני זוכרת זה את הרגל נלחצת לי על הגז ואת האוטו עף מהצוק, אני מסתכלת על מעיין, רואה שהיא נפלה מתחת לתא כפפות, מתפללת לאלוהים שהילדים יצאו חיים.
שניות לאחר מכן האוטו נעצר, אני מנסה להוציא קול אבל לא יוצא לי !! מנסה לקרוא למעיין שתבוא אלי , אני רוצה להוציא אותה מהאוטו, האוטו מפחיד אותי, רוצה להרגיש את האדמה מתחת לרגליים,
מנסה בכל כוחותי לצעוק אליה ולא יוצא לי קול, לאחר כמה שניות יוצא קול, לא משהו מובן, אבל היא מבינה אותי ובאה אלי,
צועקת לאגם שיצא מהר מהאוטו , מפחדת שהאוטו ימשיך להידרדר.
זוכרת שאני מנגבת את האף ורואה שזה דם, לא יודעת מה קורה
מביאה את מעיין לנועם, לוקחת את אגם ועולה במדרגות הבייתה, בדרך חושבת יופי אני עולה במדרגות אגם לא נראה עם דם עליו זה אומר שכולנו בסדר.
בבית תומר השכן ונועם מתסכלים עלי במבט מבוהל, נועם אומר ישר לבית חולים, אני מבינה שזה קשור אלי, מחליטה לא להסתכל במראה אלא ללכת לשטוף פנים קודם, שוטפת פנים, לא מרגישה כאב, לא זוכרת מים אדומים ואז הולכת למראה, ורואה שיש לי חתך "קטן" גדול על הפנים.
מרגישה קצת סחרחורת וזה עולים לאוטו לבית חולים.
תומר רצה שאשב קדימה, לא מסוגלת , מלחיץ אותי לרדת מהצוק , מעיין בוכה, אני עוברת לשבת לידה מאחורה, במקביל מכסה את החתך עם חולצה של נועם, מבינה שיורד הרבה דם, הדרך כל כך ארוכה, מחליטה לחבק את מעיין ואת אגם איתי ולהגיד להם שהכל בסדר, כולנו בריאים והולכים רק לבית חולים לבדוק אותנו.
כל כך מפחדת שהילדים נפגעו, חרדה עצומה על הילדים שלי ובמקביל מודה לאלוהים שאהל לא הייתה ברכב איתנו, מגיעים לבית חולים, צוות ענק עלינו, כולם לוקחים אותנו לחדרי טיפולים, הילדים לידי אני אומרת להם עזבו אותי לכו לבדוק את הילדים, הם מסכימים, אחרי שעה של בדיקות הרופאה נכנסת אלי ואומרת לי הילדים שלך בסדר, הם משתחררים, אין להם כלום, עכשיו מטפלים בך...
אוקי... אז אני מבינה שצריך תפרים... כמה? איך ? איך התאילנדים עושים תפרים ? יש להם חומרי הרדמה ?
מפחדת ... אומרת לעצמי בלב כל הזמן , הילדים בסדר, בדרך הבייתה וזה הכי חשוב,
הרופאה רוצה לשלוח אותי לקוסמוי לבית חולים, שפלסטיקאי יתפור אותי, אני רוצה לחשוב על זה, זה לא פשוט, ספיד בויט אחרי זה נסיעה לבית החולים, לעשות שם כמה לילות, מי יהיה עם הילדים ? לא אין מצב,
אחרי חצי שעה, מחליטה שאני עושה הכל פה , רוצה לחזור הביתה היום ולחבק את הילדים שלי.
מתחילים את התהליך, הצוות מתכונן, מבינה מהמבטים שזו משימה לא פשוטה עבורם, מתפללת שהכל יהיה בסדר, הראש מתחיל להיזכר שחברה סיפרה לי שבבתי חולים התאילנדים לא צועקים, אין אצלם תרבות של לצעוק מכאב, בלידות לדוגמא, ואני מחליטה שאני לא צועקת , עד כמה שכואב אני שותקת, כדי לתת לרופאה את הכי הרבה זמן לתפור אותי בסבלנות .
הרופאה מזריקה 5 זריקות, ומתחילה, אני שוכבת עם פד על הפנים, מרגישה תפר, מחליטה לא להרגיש כאב ובאמת לא כואב, רואה את אמא מולי , ומבינה שהכל יהיה בסדר, אמא נעלמת לי ואני מחליטה להעביר את הזמן ולהיזכר ברגעים שלי ושל אמא ביחד, את הפעם שחיבקתי אותך ושמתי עליך את הראש, יום לפני שמתת. נזכרתי במגע של הראש שלי עם הרגליים שלך שהיו רזות כל כך, ההפך הגמור ממך , שהיית כל כך מלאה ורכה.
ואז שואלת למה להיזכר באמא החולה שלי אני רוצה להיזכר באמא הבריאה שלי ואני מנסה להיזכר באמא הבריאה שלי, אמא שלפני המחלה, עם החיוך הענק שלה והעיניים הבורקות משמחה ,
נזכרת בזכרון רחוק, אני וליטל קטנות ... אוספות פרחים וכותבות לך סליחה מפרחים צהובים בחצר הבית, ואת יוצאת , מסתכלת עלינו , מנסה לא לחייך אבל לא מצליחה .
זכרון נוסף עולה, שלך מחבקת את מעיין , ואני יודעת שאת לא תראי אותה גדלה,
אוף שוב מזכירה לעצמי להיזכר באמא הבריאה , למה אמא החולה כל הזמן עולה לי בראש,
כך עולות מחשבות וזכרונות ואת מלווה אותי במשך 3 שעות של תפירה, מרגישה בחלום לבן ודי נעים לי , כיף לי לראות את אמא שלי , להיזכר בה, התגעגעתי אלייך .
הרופאה מודיעה לי שזהו סיימנו, חובשת אותי, וזהו הבייתה.
מגיעה הביתה , הילדים מחכים לי, ומגשימה את החלום שלי נכנסת להתקלח מגיעה למיטה שלהם ומחבקת אותם, אוי כמה חיכיתי לרגע הזה !!!
תודה לך אמא שליוות אותי גם פה בקופנגן הרחוקה,
תודה לך אמא שחבקת את מעיין ואגם ושמרת עליהם מכל מכה ושריטה
תודה לך אמא שאת האמא שלי , אוהבת אותך בכל מקום בעולם
